מהי ארומתרפיה?


 

ארומתרפיה הינה שיטת טיפול הוליסטית, כלומר שיטה טיפולית המתייחסת לגוף ולנפש של האדם כמכלול
שלם אחד. ארומה היא ריח, ותרפיה פירושה טיפול. מכאן נובע ששיטה זו מבוססת על ריפוי הגוף והנפש
באמצעות שמנים ריחניים שמקורם בעולם הצומח העשיר הסובב אותנו.

 

 

 

השמנים האתריים (ארומטיים) מצויים בבלוטות הפרשה בתוך עלים או על גביהם (דוג' - עשבי תיבול),

בפרחים (דוג' - יסמין, ורד) בקליפות הפרי (דוג' - פירות הדר), בזרעים (דוג'- הל, כוסברה), בענפי העץ

והגזע (דוג' - קינמון) ועוד. תפקידם בצמח לסייע בהתמודדות עם מצבי לחץ כגון: תנאי חום קשים, משיכה

או דחייה של חרקים וטפילים לא רצויים, חיידקים וירוסים וכו' . בנוסף, הם  משמשים למעשה כמערכת החיסונית

של הצמח, וכאמצעי ריפוי בהתגברות על מחלות ומצבי קיצון. הפקתם נעשית בשיטות כמו: זיקוק באדים

(השיטה הנפוצה ביותר), כבישה קרה,  המסה בממס אורגני ועוד, בהתאם למקור הצמחי ממנו הם נדרשים.

 

                          

מגוון החומרים הפעילים המצויים בשמנים רחב במיוחד, ועובדת

השפעתם החיובית על האדם ידועה מזה שנים רבות, ואולם עדיין

היא ממשיכה להיחקר במטרה למצוא חלופות טיפול טבעיות

לבעיות רבות ומגוונות המשפיעות על בריאות האדם,

לשיפור איכות חייו

 

Image courtesy of Lemonade / FreeDigitalPhotos.net

 

 

אעפ"י שהם נקראים בשפתנו "שמנים", למעשה מרביתם אווריריים, חסרי צבע, ואינם שומניים כלל ועיקר. הם
מאוד מרוכזים, ולכן יכולים להיות מסוכנים בשימוש ישיר על עור אדם או בע"ח ללא דילול מתאים. תכונה
אופיינית לכל השמנים היא מידת הנדיפות הרבה במגע עם האוויר. תכונה זו גורמת מחד לאפקט מהיר ביותר
בתגובה לשמנים, ומאידך מחייבת באמצעי איחסון ואטימה מיידית שלהם כשאינם בשימוש. איחסון יעיל של
השמנים ייעשה בד"כ בבקבוקי זכוכית כהים, בטפרטורה סבירה, רחוק ככל האפשר מחשיפה לקרני השמש,
כמו גם לשינויי טמפרטורות תכופים. כל אלו הינם גורמים העלולים לפגוע בחומרים הפעילים שבשמנים,

ולקצר משמעותית את חיי המדף שלהם.


 

 

 

כאשר מערבבים יחד מס' שמנים אתריים, המולקולות שלהם נפגשות, ובחיבור בינן נוצרת תערובת חדשה

בעלת אוסף תכונות חדש, כך שהשלם עולה על סך כל חלקיו. נוכחותו של שמן ספיציפי בתערובת יכולה לנבוע מרצון

להביא לידי ביטוי תכונה של חומר פעיל המצוי בו, או לחילופין למתן פעילות חזקה של חומר פעיל אחר בתערובת.

כאן למעשה באה לידי ביטוי עבודת האומנות של הארומתרפיסט במעשה הרקיחה של תערובת מאוזנת מבחינת

אופי הפעילות המבוקשת, לצד מימוש ריח נעים ומזמין בעל השפעה מיטיבה לאורך זמן.
 

 

 

ארומתרפיה בתולדות האנושות

 

 

 

 

סגולות השמנים האתריים מוכרות למין האנושי כבר למעלה מ -5,000 שנה. שימושים רבים נעשו בהם  

לריפוי, טיהור, שימור חומרים וכמובן יכולת שיפור מצב רוח שלהם, במקביל להנאה הצרופה מניחוחותיהם.

הארומתרפיה שזורה במרקם החיים היומיומי הרפואי והדתי של כל התרבויות הגדולות.

 

 

בסין, בשנת 4500 לפנה"ס, הקיסר קיוונט טי  Kiwant Ti כתב ספר רפואי המתאר את תגליותיו על

סגולות הריפוי באמצעות צמחים. הסינים יצרו שיטת טיפול המשלבת בין דיקור במחטים עם צמחי מרפא.

 

 

 המצרים הקדמונים נחשבים בדרך כלל לחלוצי השימוש בארומתרפיה.

עמק הנילוס נחשב לערש הרפואה האנושית. הם עשו שימוש נרחב בצמחים

כגון: ורד, יסמין, מור ולבונה, למגוון שימושים כמו: חניטה, בשמים,

תרופות, קוסמטיקה, עיסוי ועוד

 

כלים ועזרים ששימשו לרפואה על גבי לוח קיר במצרים העתיקה
לוח קיר המציג כלים ועזרים רפואיים במצרים העתיקה

 

 

גילויה של מומיה מלפני 5000 שנה שנשתמרה להפליא, חשפה את אומנות החניטה. נוסחאות רבות של מרקחות מרפא

עם השפעה פסיכו-אקטיבית נחצבו על גבי קירות מקדשים בידי כוהנים / מרפאים, דבר המאפשר לנו כיום הצצה חלקית

על חלק מהתערובות הארומטיות החזקות ביותר בהם נעשה שימוש. למרבה הצער, אין ביכולתנו לפענח את השמות המקוריים

שלהם, וכך אעפ"י שנמצאו דגימות אבקה ושאריות תערובת אחרות, כל הניסיונות לפענח באמצעים מודרנייים את המרכיבים

או לשכפל את הרקיחות עצמן נועדו לכשלון.

 

 

ידוע לנו על תערובת שנקראה בשם Kyph, שהייתה חליטה מורכבת בעלת ניחוח משכר בהיקף של לפחות 16 מרכיבים.

היא כללה: קלמוס (חומר הזייה נרקוטי המכיל asarone), זעפרן, קסיה, נרד, קינמון וערער, יחד עם דבש, צימוקים, ויין.

היא נקראה בשפתם: "בושם האלים". השימוש בתערובת נעשה בדרכים שונות: שריפת קטורת, לקיחה פנימית כתרופה,

מריחה חיצונית לטיפול בפצעים ובמחלות עור. תערובת נוספת שנקראה Theriaque, נועדה לגרש חרדה ושימשה כתרופה

כנגד כל סוגי הרעלים ומגפות, כולל נשיכות של בע"ח. היא הורכבה מלא פחות מ-  57-96 מרכיבים שונים בהתאם לצורך

השימושי וכללה: מור, קינמון, ערער וקסיה. בנוסף, היא כללה גם מרכיבים פחות שגרתיים בימינו כגון: עור נחש, גללי תנין ורוק.

 

 

היווני, היפוקרטס, שנחשב לאבי הרפואה המודרנית, עשה שימוש תדיר ונרחב בשמנים ארומטיים במלאכת הריפוי שלו.

הוא העלה על נס את מעלותיו של אמבט ארומטי יומי ועיסוי ריחני במטרה להאריך חיים. הרומאים השתמשו בשמנים אתריים

לבשמים ולעיסוי. במרחצאות הרומיים המפורסמים שלהם, נעשה שימוש במשחה יקרה עשויה משמנים ארומטיים שנקראה

susinum שמקורה באתונה, והייתה מורכבת מחבצלות, ורדים, זעפרן ומור. במקביל לערך הקוסמטי שלה לעור, שימשה גם

כאמצעי טיפולי לדלקת בנרתיק וסילוק הפרשות נוזליות.

 

 

בבבל, נמצא לוח המתוארך לשנת 1800 לפני הספירה, בו מוזכר שימוש בשמנים מסוג מור, ברוש וארז.

 

 

קיימים אזכורים רבים לשימוש בצמחים ובשמנים המופקים מהם בתנ"ך. שניים מהבולטים ביותר היו מור ולבונה,

היעילים כנגד שיעול, ריפוי פצעים, וטיפול בעור. במגילת שיר השירים מוזכרים שמנים אתריים כאמצעי בישום וככלי

להגברת היצר המיני והתשוקה. אזכורים נוספים מדגישים את ההשפעה הברוכה של השמנים בשיפור מצב רוחו של האדם.

 

 


" וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד "   –  תהלים קד, 15

                     " שֶׁמֶן וּקְטֹרֶת יְשַׂמַּח לֵב "   –  משלי כז, 9

 

 

 

הערבים נודעו כסוחרי שיירות המוליכות שמנים ארומטיים ממזרח למערב. בסביבות 600 לספירה הם הוליכו

קטורת עץ ותבלינים מאתיופיה ומהמזרח הרחוק.

 

 

 

הרופא הפרסי אבן סינא בן המאה ה- 11 לספירה, שיכלל את תהליך זיקוק השמנים, שנחשב למתקדם ולמהפכני וכמעט שלא השתנה במרוצת 900 השנים הבאות

 

 

 

דפים מתוך כתבי אבן סינא

     תמונות מתוך wikipedia

 

 

אבן סינא נחשב לאלכימאי הגדול בהיסטוריה. הוא קיטלג למעלה מ-  800 מיני צמחי מרפא בשפת המקור שלהם, 

(לכן קיים קושי כיום בזיהוי שלהם) לפי השימושים האפשריים בהם.  הוא העמיק את הידע והחשיבות של פעולת

העיסוי, מתיחה לגפיים שבורות ותזונה מבוססת פירות לניקוי רעלים מהגוף. באשר לבושם, ניחוח הורד הפך לשם

נרדף לתשוקה אצל הפרסים. האגדה מספרת כי לחלק מהח'ליפים היו מזרקות של מי ורדים בארמונותיהם.

 

 

"בשמי ערב" האגדיים הובאו חזרה לאירופה על ידי האבירים הצלבניים, יחד עם הידע בזיקוק. האירופים

באותם ימים האמינו שרחצה מזיקה מאוד לבריאות שלהם כי זה פותח את הנקבוביות ומזמנת מחלות, ולכן

הם עשו שימוש בשמנים אתריים כדי להסוות ריחות, למנוע זיהום ולהרתיע פרעושים וכינים. לאורך שנות

ההיסטוריה נעשה שימוש נרחב בשריפת עץ ריחני, בקטורת ובבשמים  לעצירת התפשטותן של מחלות מדבקות

ומגיפות. בשנת 1655, כאשר מגפת הדבר פגעה באנגליה, אנשים שעסקו בייצור שמנים ארומטיים, נשארו

מחוסנים למחלה.

 

 

בשנת 1722, תגלית זו הובילה לפיתוח של "חומץ ארבעת גנבים" המפורסם, שיקוי שנרקח אז להדוף את המכה.

היא קרויה על שמם של רביעיית שודדים מהעיר מרסיי שבצרפת שהיו משפשפים ומורחים את גופם בשמנים

ארומטיים לפני בזיזת אוצרות מגופותיהם של קורבנות המגיפה, וכך נותרו חסינים מפניה. התערובת הכילה שום,

רוזמרין, קמפור, לבנדר, אגוז מוסקט, מרווה וקינמון, שהושרו בחומץ.

 

 

 

לקראת  סוף המאה ה -17, עם הופעת תרופות סינתטיות וסמים כימיים השימוש בצמחי מרפא ובשמנים אתריים

ברפואה הלך ופחת, זאת למרות שתופעות הלוואי של הכימיקלים היו לעתים קרובות קשות מהמחלה אותה ניסו לרפא.

 

 

במהלך המאה ה -19, כימאים החלו בניפוי "שיירים לא נחוצים" כביכול של תוצרי הצמחים על מנת לבודד את

"היסודות הפעילים" הטיפוליים שלהם. ניסיונות אלה כשלו מכיוון שבין המרכיבים שנופו היו אלה שחשיבותם

הכרחית. לדברי הרבליסטים, קיימת חשיבות עליונה בקיומם של חומרים פעילים המצויים בצמח בהיקפים

מזעריים, לפעולה בהרמוניה עם היסודות המובילים, ובכך להקטין את האפשרות של תופעות לוואי. זאת גם

הסיבה, שאנשים רבים שפיתחו רגישות אלרגית לבשמים כימיים מודרניים אינם מציגים תגובה אלרגית לשמנים

טבעיים. חשוב לציין כי לא כל החומרים בטבע הם בטוחים בשימוש. לדוגמא עלי דפנה, שממנו נגזר ציאניד,

ואצבעונית, המכיל דיגיטליס - שני הצמחים שבכמות קטנה יכולים להיות קטלניים. ניתן לשכפל את הניחוח באמצעות

כימיקלים, אך לא ניתן לשמר את התכונות הטיפוליות של הצמחים.

 

 

בשנת 1920, שני רופאים איטלקים, גאטי וקצ'ולה Gatti and Cajola, הביאו הוכחות מדעיות שלשמנים ארומטיים

קיימים יתרונות טיפוליים.

 

 

 

במונח "ארומתרפיה" נעשה שימוש לראשונה בשנת 1937 ע"י המדען

הצרפתי רנה גטאפוסה Rene Gattefosse אשר ביצע ניסויים בשימוש

קוסמטי בשמנים ארומטיים שבמהלכם נכוותה ידו קשה בפיצוץ.

מתוך אינסטינקט, הוא טחב ידו לתוך דלי עם שמן לבנדר

בחושבו בטעות כי מדובר בדלי מים. הכאב שלו

הוקל באופן מיידי, והכוויה נרפאה מהר

ומבלי להותיר צלקת.

 

כך החל רנסנס השימוש בשמנים אתריים לריפוי

 

  רנה גטאפוסה   –   1880-1950   

           תמונה מתוך Wikipedia

 

 

לרופא צבאי לשעבר בצבא הצרפתי ומנתח בשם ד"ר ז'אן ולנט  Jean Valnet הייתה תרומה מכרעת לקבלת

השימוש בשמנים אתריים כאמצעי טיפול רפואי. הוא טיפל בהצלחה בפצועי קרביים במלחמת העולם 2, ולאחר מכן,

טיפל במספר חולים כרוניים פסיכיאטריים בשמנים אתריים וצמחי מרפא יחד עם דיאטה קפדנית. לדברי ד"ר Valnet,

שמן אתרי לימון מנטרל טיפוס, דיפטריה ודלקת ריאות בפחות מ -3 שעות.

 

 

 

בשנת 1950 ביוכימאית ילידת אוסטריה - מרגריט מורי Marguerite Maury הציגה את הרעיון של שילוב

שמנים ארומטיים עם עיסוי. הלקוחות שלה דיווחו על שיפור דרמטי במצב העור שלהם, כמו כן השתפרו השיגרון,

נדודי השינה, התפקוד המיני שלהם ומצבם הנפשי.

 

 

בשנת 1970, פרופסור איטלקי פאולו רובסטי  Paolo Rovesti מאוניברסיטת מילאנו הגיע למסקנה שלשמנים

אתריים יתרונות טיפוליים ופרסם מאמרים חשובים בנושא.

 

 

 

הארומתרפיסט החוקר והסופר האנגלי רוברט טיסרנד  Robert Tisserand פירסם

בשנת 1977 את ספרו - " אמנות הארומתרפיה " שנחשב לספר הראשון

בשפה האנגלית אודות השמנים הארומטיים ואפשרויות השימוש בהם.

ספר זה היה הגורם המרכזי לתפוצת השימוש בארומתרפיה בעולם כולו

 

 

 צילום כריכת הספר - " אמנות הארומתרפיה "

                       רוברט טיסרנד  

          

 

 

 

בעקבות עבודתם של חלוצי הארומתרפיה, מספר בתי ספר לרפואה בצרפת כוללים כעת את תורת השמנים האתריים

כחלק מתכנית הלימודים שלהם. ביטוח הבריאות בגרמניה ובשווייץ מכסה טיפול ארומתרפיה אם בוצע על ידי

רופא/ מטפל מוסמך. במהלך שני העשורים האחרונים, מתפתחת מגמה הולכת וגוברת לכיוון רפואה הוליסטית וטיפוח

עור טבעי. בשילוב עם העלויות ההולכות וגדלות של תרופות קונבנציונליות, הידע שנחשף לגביי תופעות הלוואי של

התרופות, והדאגה הגוברת לאיכות הסביבה, הארומתרפיה חווה את הפופולאריות הגדולה ביותר שלה מזה מאות שנים.

מחקרים עכשווים מתחילים להסביר את היסודות המדעיים מאחורי תכונות השמנים ואפשרויות השימוש הרבות, שהתגלו

על ידי ניסוי וטעייה במשך אלפי שנים.